מטע האפרסקים |
|
אני יושבת במטע האפרסקים שמאחורי ביתי, נשענת על העץ שלי, ממש באמצע המטע הגדול. הרוח שמטיילת בין העצים משחקת בשיערי, שורקת לי את שירה השקט כשהעלים מרשרשים ויוצרים מוזיקה מושלמת. אני מעבירה עוד דף בספר, אני חושבת שעברו כמה שעות מאז שיצאתי מהבית. איבדתי את תחושת הזמן בשקט המרגיע שבמטע שלי. אני מניחה את הספר בצד ומניחה את ראשי על גזע העץ, מרגישה את עיניי נעצמות לאט, הרוח נושפת על פנ י שוב, נעימה כל כך, כאילו מלטפת אותי כשאני נרדמת. אני צפה על הגבול בין חלום למציאות, נותנת למחשבותי להסחף לאן שהרוח נושבת. אני מרגישה את פני לאט לאט טובעות בחלום, וגלים חמימים שוטפים אותי מהמציאות, שוטפים אותי מהמטע. ואז זה הגיע, כמו צרחה מחרישת אוזניים, סירנה צלצלה, מרעישה בין העצים, מפירה את השקט שלי. מחליפה את השלווה בפחד, ועכשיו מתחיל המירוץ. אני רצה, מתמרנת בין העצים, רצה ורצה ורצה, ועדיין אני לא רואה את הסוף, ים עצים נפרש לפני ואילו לי יש שניות ספורות להגיע למחסה. אני לא בוכה, אין לי זמן לזה. לא עכשיו. והצרחה נמשכת, קורעת אתאוויר, קורעת את גופי כשאני רצה עוד ועוד. ואז היא מפסיקה. ומגיע הרגע שפחדתי ממנו, עכשיו זה יפול. אני לא מוגנת, אני פגיעה. אני מרגישה את גופי פועל מעצמו, אני לא חושבת על הצעד הבא, הפחד זורם בעורקיי, קר כמו קרח. אני צונחת לאדמה, שוכבת על בטני ומכסה את ראשי בידיי. אני עוצמת את עיניי כל כך חזק שאני חוששת שעורי יקרע.
בום
הרקטה נפלה, ובקול נפילה עמום אני יכולה שוב לנשום. אני מתהפכת על גבי, בוהה ברקיע הכחול. זה עבר. ויפחה אחת חומקת משפתיי הרועדות. |
|
|
|
|
 | ואוו , איזה כתיבה! אין לי מילה אחרת לתאר את זה. |
|
|
;){kind=link}