"קד"
אני מתעוררת.
"קד! קומי או שאני בא עם דלי מים!" אבא צועק לי מעבר לדלת. הוא בטח למטה במטבח מכין לשנינו קפה, לבוש בחליפה ומתכונן לצאת. אני מתישבת על המזרן, כל החדר שלי מלא בארגזים חוץ מכמה ספרים ומחברות שפזורים בחדר ושני ארגזים פתוחים עם הבגדים שלי. הפלאפון שלי מנגן איזה שיר של הרוק מאפיה, חייבת לקום.
אני חופרת בארגז הבגדים שלי ומוצאת איזו שמלה שחורה, אני זורקת עליי את הצעיף האדום הישן של אמא מחזיקה את כובע הצמר האפור שלי ביד, תופסת את תיק השליחים שלי ויוצאת מהחדר כשהדלת נטרקת אחריי.
"הינה את, קד" אבא אומר כשאני יורדת למטה למטבח "קחי את הקפה שלך לאוטו את עוד תאחרי לבית הספר ככה"
"זה לא נישמע לי כל כך נורא" אני אומרת ומעבירה את הקפה לכוס חד פעמית עם מכסה
אבא מגלגל עיניים "זה הרושם שאת רוצה לעשות בבית הספר החדש שלך?"
תודה שהזכרת לי, בית ספר חדש, בדיוק מה שהייתי צריכה "לא רוצה לעשות שום רושם" אני לוחשת לעצמי ויוצאת לרכב של אבא שלי.
להכל יש ריח של חדש. לבית, לרכב, אפילו לקפה. הכל פה שונה, הבתים נראים בדיוק כמו הבתים בסדרות טלויזיה, מלבנים או מעץ לבן עם גג אדום עם ארובה. הדשא ירוק יותר, יש יותר עצים, אפילו נדמה לי שהשמיים כחולים יותר. אז למה המחשבות שלי אפורות יותר?
קפוא בחוץ ואני ממהרת לחבוש את כובע הצמר ולהכנס לאוטו. אבא נכנס לרכב, מתניע ומביא לי את המעיל ששכחתי בבית. הוא ממלמל שאולי ירד שלג היום, אני מתעלמת מכניסה את האוזיות לאוזנים ונותנת למוזיקה להציף אותי.
כשאנחנו מגיעים לבית הספר אני אפילו לא טורחת להפרד מאבא, הוא ממילא לא יסיע אותי יותר, זה סתם היה בשביל היום הראשון, מחר הוא כבר יעלם עוד לפני שאתעורר. אני יוצאת מהאוטו וטורקת את הדלת. המחשבה הראשונה שלי כשאני רואה את בית הספר היא רצף של קללות עסיסיות, לא בכל רם כמובן. עוד לא בכל אופן.
בית הספר עצום. פשוט ענק. ובשבילי, קד חסרת חוש הכיוון זה לא טוב. אני חורקת שיניים ונכנסת.
;){kind=link}