את הנחת את ראשך על ירכיי, נראת כמו ערמת תלתלים חומים שמסתירים פני מלאך. שיחקתי בתלתלייך הרכים, ליפפתי אותם סביב אצבעותי. אני מביט בך ושואל את עצמי אם את יודעת כמה את יפה, עורך העדין הבהיר שנראה זוהר באור שמש חמימה בבוקר כשנפגשנו לצפות בזריחה, פנייך המיוחדות עם האף החצוף, העיינים החתוליות הגדולות והחיוך השובב, ונמשים הפזורים על לחייך ואפך וניראים כמו כתמי שוקולד.
אני מחייך לעצמי ונזכר שאת אומנם ניראת כמו מלאך אך שיערך הפרוע מזכיר לי בדיוק שאת שד קטן, אני זוכר את הפעם ההיא שהלכת מכות עם אחד הבנים מהשכבה שמעלינו, הוא צחק על גובהך ושרואים אותך רק בגלל התלתלים. אני זוכר איך הורדת לו אגרוף ישר על הלסת, ואת המבט ההמום שלו כשחטף את המכה, וכשתפס את ידך את סובבת אותה במהירות של שדון והשתחררת, איך הוא ניסה לתפוס אותך ואת בעטת לו בסנטר. אני זוכר שחזרת הביתה עם פנס בעין אבל שמחה.
תמיד ידעת להבדיל בין אילו ששווים את זמנך ואת אילו שלא שווים אף לא מבט.
אני זוכר שתמיד ידעת להגן על עצמך ועל אילו שהיו צריכים הגנה, כמו הילדה בבצפר שהציקו לה או הציפור שהחתול שלך פצע.
את מיוחדת, ממש קוראת מחשבות, תמיד ידעת מה חושבים עלייך או מה חושבים על אחרים, יכולת להשלים משפטים של אנשים שרק כרגע הכרת. ידעת הכל.
חוץ מדבר אחד.
דבר אחד את לא ידעת אף פעם, לא ניחשת, לא אמרו לך, לא היה לך מושג.
אני אוהב אותך.
מאותו הרגע בו נפגשנו לראשונה.
מאז בכל פעם שאני פוגש במבטך ישנו מין מטח, כמו זרמים חשמליים שזורמים בגופי.
בכל פעם שנגעת בי, או חיבקת, עבר בי מין רגש עז של תשוקה, תשוקה להצד אלייך עוד, חבק אותך, לנשק אותך.
בכל פעם שצחקת ליבי איים לקרוע את דרכו מחוץ לגופי, אלייך.
בכל פעם שהלכנו ביחד לבריכה או לסרט רק רציתי להחזיק את ידך ולדעת שאת שלי.
בכל פעם שראיתי אותך, כל הזמן שאת איתי, אני רק רוצה לנשק אותך, אני רוצה שתיהי שלי, רוצה לאהוב אותך, רוצה שתיהי נאהבת, רוצה להגן עלייך, לגרום לך לצחוק, רוצה לתת לך את ליבי.
דבר אחד את לא ידעת אף פעם, לא ניחשת, לא אמרו לך, לא היה לך מושג.
את הדבר הזה את לא תדעי אף פעם.
כי את עוזבת, והסוד הזה נשאר כאן.
;){kind=link}