שאלו אותי היום, "מה הדבר שהכי מפחיד אותך?"
לא ידעתי מה לענות. אני פוחדת מהרבה דברים אבל אני לא יכולה פשוט להגיד מה הכי מפחיד אותיץ
עכשיו אני יושבת מתחת לספסלים של מגרש הפוטבול. קריר, רוח משחקת בתלתלי כשאני קוראת ספר, מחכה שההפסקה תגמר וימשיך היום. יש לי עוד שיחה לעשות עם החבר שלי, כי קצת רבנו אתמול ואנחנו צריכים פשוט להתנצל ולהמשיך הלאה. אבל אני בטח אבכה כי אני כזו רגשי והוא בטח יחיך ויגיד שאני כזו עדינה "like a flower" ובסופו של דבר הוא ינשק אותי כדי שגם אם כעסתי טיפה אז גם הכעס החלש הזה יתפוגג. ואז עבר אמבולנס בכביש שמול המגרש, והזכיר לי ממה אני הכי פוחדת.
במבצע עופרת יצוקה, ממש בהתחלה שלו עוד לפני שנכנסנו למצב של מגננה רבתי עם ההורים שלי, לא ריב גדול אבל מספיק כדי לגרום לי לרצות לצאת החוצה ולהרגע לי לבדי לרגע. יצאתי למטע של השכנים שלי והתישבתי מתחת לאחד העצים באמצע המטע די רחוק מהבית שלי. הייתי לגגמרי לבדי, רק אני והספר שלי. ואז נשמעה אזעקה.
הייתי לגמרי לבדי במטע של השכנים שלי, רחוקה מידי כדי להתחיל לרוץ למקלט או ממד או אפילו בית קרוב, לא הייתי עם הפלאפון שלי, או עם שום דרך אחרת ליצור קשר עם אמא או אבא. נשכבתי על האדמה כשידי מגנות על ראשי כמו שצריך וכמו שתורגלתי. שמעתי את ה"בום" הראשון, והני והשלישי. חיכיתי עוד כמה דקות ואז מייד רצתי חזרה הביתהץאף אחד לא נפגע, וכולם היו בסדר.
כל אלה שיודעים מה זה להכנס למקלט כל יום כשצריך, איך זה להיות אחראי על האחים והאחיות שלו כשיש אזעקה אם אמא במקולת ממש מעבר לפינה "רק לחמש דקות" כל אלה שמתמודדים עם זה יום יום, אני גאה בכם. אני יודעת איך זה כשיש מבצע אלוהים-יודע-מה ויש מלא אזעקות ומתבטל בצפר ודואגים לחברים ומשפחה. אבל אף פעם לא ממש פחדתי מזה. רק קצת. אבל כשעברתי לארצות הברית הבטוחה הבנתי כמה אני באמת נפגעתי מזה.
כל אמבולנס או משטרה או כל אזעקה אחרת גורמת לי לקפוץ, ויש את החלקיק שניה הזה שצונח לי הלב לתחתונים ואני חושבת על מיוליון דברים כמו איפה המקלט הקרוב או איפה האחים שלי, ומה על החברים שלי, ומה יקרה וכל מיני מחשבות כאלה...
ואז אני נזכרת שאני בארצמות הברית, ושדברים כאלה לא קורים פה, שאני בטוחה.
הדבר שהכי מפחיד אותי זה ההרגשה של הפחד וחוסר אונים כשאזעקה נשמעת ואני לא יודעת איפה המקלט, או מה קורה עם האחים שלי.. ההרגשה הזו שאת לבד ואיןאף אחד שיגן עליך, ושזה יכול להיות הסוף, ושאין מקלט ושאין דבר שאת יכולה לעשות. והלבד הזה, בנוסף לחוסר אונים, גורם להכל להיות יותר מפחיד.
;){kind=link}