ככה נראת ההלוויה שלי.
די מוזר לי להיות פה בהלוויה שלי ולראות את כולם מתאבלים עלי. אני יושבת על הקבר שלי, ממש על המצבה, ומסתכלת על כולם. בן, החבר שהיה לי מקריא נאום קצר על כל מה שהוא אהב בי וכל מה שעשינו ביחד. אמא ואבא יושבים ובוכים אחד על השני, כל הכיתה שלי פה, וגם המורים. ועוד הרבה אנשים שאני לא ממש מכירה אבל הם עדיין בוכים.
אם סבתא שלי הייתה פה היא הייתה צוחקת. "מי היה מאמין שתבואי להלוויה של עצמך?" היא הייתה אומרת ומתגלגלת מצחוקאני אולי אמורה להיות עצובה כי ממתי, או כי ההורים שלי איבדו אותי, או כי כולם בוכים עליי, אבל אני ממש לא. אבל אני די משועשעת מהצביעות של כולם. אף אחד חוץ מבן ומההורים שלי לא באמת יתגעגע אליי.
אבל זה לא ממש משנה לי, אני לא ממש אוהבת את העולם שאני חיה בו, או את העולם שהייתי חיה בו.
"קד גלילי?" שמעתי מישהו מאחורי ואז הרגשתי תפיחה קלה על הכתף. מאחורי עמד נער בלונדיני, בערך גיל שלי, הוא היה עירום לגמרי ובמקום האינטימי היה אור חזק שהסתיר את מה שצריך להסתיר. הייתה לו הילה זהובה מעל הראש וכנפיים לבנות ענקיות.
"מיכאל?" צחקתי "לא, לא, גבריאל? איזה מלאך אתה?"
"את לא אמורה להיות פה" הוא התעלם ממני "אני לא יודע איך הצלחת להשאר בעולם הזה אבל את צריכה להמשיך הלאה"
"לא רוצה"
הוא היה מבולבל. הקלילות שלי כניראה לא הייתה משהו שהוא רגיל להתמודד איתו.
"אנימבין שזה קשה לך לעזוב אבל את חייבת להמשיך הלאה"
"אני נראת כמו מישהי שקשה לה?" חייכתי "עשה לי טובה ותלך, באמת שאין לי כוח למלאכים עירומים. וכל הקוביות בבטן שלך לא יכשנעו אותי ללכת"
הוא הסמיק. לקח לו כמה רגעים עד שהוא הצליח להמשיך לדבר נורמלי "את צריה ללכת"
"לא רוצה. אני רוצה לראות את ההלוויה שלי"
"קד גלילי, את מתבקשת לבוא איתי ולהמשיך הלאה"
"דבר ראשון תקרא לי קדי, זה לא אשמתי שההורים שלי היו תחת השפעת סמים כשבחרו לי את השם, ודבר שני," עצרתי כדי לחשוב "אני מעדיפה להשאר פה עם הבגדים שלי"
;){kind=link}