מוזיקה תמיד נתנה לאנשים הזדמנות להתחבר. זה משהו גלובלי, מעין שפה בין לאומית שלא פועלת לפי הגיון.
יש למנגינות מסוימות דרך להגיע לסודות הכי כמוסים, לרגשות הכי מודחקים, לזכרונות הכי עמומים... אצל כולנו. כאילו התוים וכלי הנגינה יודעים עלינו הכל, והם מעוררים בנו תחושות שחשבנו שכבר הצלחנו לשכוח. צליל קטן שמזכיר את כל מה שניסינו לשכוח, עוד תו מתוסף ולזיכרון העמום כבר יש פנים, עוד תו והוא כבר הולך, עוד תו והוא צועק, בועט ומשתולל. ופתאום לזיכרון הזה יש גם שם, וכל העולם מסתחרר, ורק השם והפנים שלו נשארות במקום. ועוד תו, ועוד אחד, ועוד כלי מיתר עדין נוסף. השיערות שעל ידי עומדות כמו חיילים, ורוח עדינה מלטפת את עורפי, ואני כבר לא יכולה לחשוב. שביל רטוב נפרס על לחיי האדומות, כמו מסלול טיולים בשדה צבעוני. משהו בתוך החזה שלי מפרפר כמו דג מחוץ למים, ואני חסרת אונים. חושבת על זמנים אחרים, על מציאות שונה. נזכרת בפנים אהובות, במגע מוכר, וצחוק מתגלגל שלא שמעתי כבר שנים. הצחוק הופך לבכי ששמעתי יותר מידי, שיחות אבודות חוזרות מהתיהום החשוכה ומצליפות בי בכל כוחן. דברים שלא היו צריכים להאמר עוטפים אותי בשמיכה הקרה של המנגינה המרושעת הזו. אך את העבר אי אפשר לשנות, ואת הזכרונות אפשר להדחיק. לנסות להתחמק מהפנים האהובות, להרתע מהמגע המוכר, ולהתעלם מהצחוק המתגלגל. ורגע לפני שאני נאבדת בזכרונות ישנים, המוזיקה נפסקת. ואני חוזרת לחדר, לשקט הנעים שעטף אותי לפני הזכרונות. |
;){kind=link}