עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.

DownShanti ManMissxoxoLonely guygamer girlלואיס
חולמתEmo LifeHere To Loveנערת הגורלGhost DogTigerLily
see from the heart

Peter Pan
We Were Liars
Project Rosie

20/11/2016 16:54
I woke up unhappy.
without any particular reason,
with no reason at all.
My family loves me,
my friends love me,
he loves me maybe...
I am loved. 
I am accepted for who I am.
I am proud of what I've done.
I woke up unhappy today.
because although I'm loved,
I still feel a little bit alone.
And although I am home,
I still feel like a tourist. 
An outsider.

I cant shake off all the goodbyes I've said this year.
All the goodbyes I didnt get to say..

It's been a year and nearly nothing has changed.
what a fucking surprise

0 תגובות
סילי. 1998-2016
02/06/2016 18:07
שמתי היום מייקאפ. בדרך כלל אני לא שמה בכלל, אולי קצת בריסים אם ממש בא לי להשקיע. שמתי היום מייקאפ. הפנים שהביטו בי במראה היו שלי אך לא דמו לי כלל, ניראתי צבעונית פתאום ואפילו סקסית קצת. שמתי היום מייקאפ. אולי כדי שלא יראו שאני מתפרקת שמתי היום מייקאפ. כדי שאני לא אתן לעצמי לבכות. שמתי היום מייקאפ. כמו שהייתי צריכה לשים להלוויה של סילי. סילי נפטרה לפני חמישה חודשים מסרטן. אני גיליתי רק היום. כי למרות שהיינו חברות ולמרות שראיתי אותה כמעט כל יום בבית חולים, אף אחד לא אמר לי. תמשיכי לצחוק גם שם למעלה, בנתיים שאני אנסה שלא לבכות. 1998-2016
2 תגובות
24/12/2015 22:28
מוזיקה תמיד נתנה לאנשים הזדמנות להתחבר. זה משהו גלובלי, מעין שפה בין לאומית שלא פועלת לפי הגיון.
יש למנגינות מסוימות דרך להגיע לסודות הכי כמוסים, לרגשות הכי מודחקים, לזכרונות הכי עמומים... אצל כולנו. כאילו התוים וכלי הנגינה יודעים עלינו הכל, והם מעוררים בנו תחושות שחשבנו שכבר הצלחנו לשכוח. צליל קטן שמזכיר את כל מה  שניסינו לשכוח, עוד תו מתוסף ולזיכרון העמום כבר יש פנים, עוד תו והוא כבר הולך, עוד תו והוא צועק, בועט ומשתולל. ופתאום לזיכרון הזה יש גם שם, וכל העולם מסתחרר, ורק השם והפנים שלו נשארות במקום. ועוד תו, ועוד אחד, ועוד כלי מיתר עדין נוסף. השיערות שעל ידי עומדות כמו חיילים, ורוח עדינה מלטפת את עורפי, ואני כבר לא יכולה לחשוב. שביל רטוב נפרס על לחיי האדומות, כמו מסלול טיולים בשדה צבעוני. משהו בתוך החזה שלי מפרפר כמו דג מחוץ למים, ואני חסרת אונים. חושבת על זמנים אחרים, על מציאות שונה. נזכרת בפנים אהובות, במגע מוכר, וצחוק מתגלגל שלא שמעתי כבר שנים. הצחוק הופך לבכי ששמעתי יותר מידי, שיחות אבודות חוזרות מהתיהום החשוכה ומצליפות בי בכל כוחן. דברים שלא היו צריכים להאמר עוטפים אותי בשמיכה הקרה של המנגינה המרושעת הזו. אך את העבר אי אפשר לשנות, ואת הזכרונות אפשר להדחיק. לנסות להתחמק מהפנים האהובות, להרתע מהמגע המוכר, ולהתעלם מהצחוק המתגלגל. ורגע לפני שאני נאבדת בזכרונות ישנים, המוזיקה נפסקת. ואני חוזרת לחדר, לשקט הנעים שעטף אותי לפני הזכרונות. 
0 תגובות
02/11/2015 20:05
When I saw her for the first time after a year of complete separation I couldn't speak right. I was so amazed by her, the way she changed but managed to still look like herself, her lovely self. 
I was sitting at the old coffee shop near my college,i used to come there every Wednesday after English class with some friends. We sat there as usual, got our usual drinks from the cute barista who always worked there on Wednesdays, we all checked her out like always and kept daring each other to ask her out. But as usual no one had the balls. Or wanted to. 
It wasn't me who saw her, I wouldn't believe my eyes even if it were.
"Holy fuck" I heard someone say so loud it made a few angry parents sigh angrily and their kids giggle. I didn't turn around right away, I never thought that it was aimed at me. My friend's raised eyebrows confirmed it was. I turned to the source of the shout and almost screamed myself. It didn't take me more than half a second to recognize those brownish- greenish eyes, but hell, it took me the whole day to believe it was actually her.Although my wide open jaw and creepy shocked stare, she just calmly walked over with that amazing smile on her face and hugged me tight. I was too checked to remember to hug her back. I still hope I did. 
 She didn't look like herself, and yet she didn't change too much. She's tanner than before, her hair is longer and she got rd of the red highlighted curls in that brown mess of hers, She lost a little weight which made her look even smaller than the barely 5 foot she already is. I could see the edges of a tattoo peeking out of her shirt sleeve in a pretty mysterious way.
"you look older" I managed to finally say after a while of awkward silence
"I am." she giggled "I'll be 19 in march you know"
I know.
"you don't look so bad yourself" she said with a grin and touched my arm. Right above the elbow, and it made my whole arm tingle. I didn't know what she was doing here, but for some reason I couldn't get myself to talk again.
"I'm here on vacation" she explained herself without knowing she answered my un-asked question. 
"I'll be here till next Sunday." she continued and I just nodded. My head was a mess, my thoughts created tangles in my mind, my stomach jumped up and down in my body. I couldn't tell if i was happy to see her, or mad, or hurt, or falling for her all over again. I thought I might vomit.
"would you like to come over and see everyone?" I heard myself ask. Where the hell dd that come from? 
she nodded before i could change my mind.

We talked through the whole drive back to the house, she said she just finished her volunteering year and she's joining the military soon, going for public relations department. Or something like that.
I told her how my culinary school was going, and about my job at the restaurant we used to go to every special occasion down on F street. That followed a long sigh and she whispered she missed that, but I acted as if I didn't hear that and she played along. She seemed happy now, A lot happier than when she lived here.She really did find her home like she always wanted. I'm still lost, and i wonder if she can see how it hurts me to be with her now. I miss her so much, even when she's right beside me in my car. So close to me, but so far from what I miss.
When we got to the house everyone were thrilled to see her again, and so was she. She hasn't lost her charm on my family.her smiles trapped my dad all the way back when we just started dating and they still trap him now. My mom and she discussed their art and methods and stuff I would never understand,My sister and she were always best friends and even now they laughed and talked for what seemed to me like hours. I let them all have their fun with her, realizing I wasn't the only one who missed her.
After dinner we stepped out to the porch with glasses of white wine, another thing that didn't change was her hatred of red whine. she looked around and smiled. 
"I love this place" she said, and I just looked at her.
"your house i mean," she continued when she saw me looking at her "it used to be my favorite thing about living here. It was always so warm and welcoming"
"it didn't change, you know" I said "it will always be warm and welcoming for you. You're welcome to stay"
she chugged the rest of the wine in her glass and I noticed a tear running down her cheek as she drank. she brushed it off quickly. I held out my hand and tried to put it on her back but she pushed me away. I guess I wasn't the only one hurting.
"I'm sorry" she said quickly "I shouldn't have came here" and she rushed back inside.by the time I came back inside she was already gone.
I let her escape once again.
Will I ever learn?
1 תגובות
52 ימים
08/06/2015 02:20
חיים, כאב, אהבה, בית
אני שוכבת במיטה ומנסה להרדם. קצת קר לי פה לבד, והשמיכות רק נחות על גופי אבל לא מחבקות. המספר שכתבתי בבוקר עדיין נראה על מפרק ידי, אפילו שהתקלחתי הוא לא יורד. אולי אני אמורה להשאר פה ולא לחכות למחר. פשוט להמשיך לחיות את היום הזה ולעצור את הזמן. קשה לי לחשוב שנישאר לי כל כך מעט פה. 
שאלתי אותו מוקדם יותר אם הוא מתרחק ממני כדי להפגע פחות כשאעזוב. הוא לא ענה, אבל הדמעה שזלגה לאט מעינו הימנית ענתה בשבילו. רציתי להגיד לו שהוא יהיה בסדר, שיש לו עוד חיים שלמים לפניו ואני הייתי סתם עוד פרק קצר בחיו. המילים כמעט עפו משפתיי, אבל משהו עצר אותן. סוג של אשמה ומבוכה שנעלו את שפתיי ומנעו מכל צליל חלש לברוח החוצה.
איך אני יכולה להגיד דבר כזה? איזה זכות? באתי לפה, שיניתי את חייו כמו שהוא שינה את שלי. שנתיים של אהבה ודאגות, מכשולים וזכיות. למדו הכל אחד על השני והרבה דברים חדשים על עצמינו. למדנו שזה בסדר להשבר וזה בסדר להראות כאב, למדנו לאהוב ללא גבולות. למדנו להסתכל קדימה בציפיה ולהתעלם מהעבר. למדנו כמה מילים קטנות יכולות לעודד וכמה ששתיקה יכולה לפגוע. חווינו כאב אמיתי על בשרינו, ולא כאב פיזי. אז אני שואלת את עצמי במבוכה שלא תיאמן, אין אני מעזה לנסות ולעודד אותו במצב כזה כשאת עצמי אני לא יכולה לעודד? איך לשקר לו שיהיה בסדר למרות שאני יודעת שלא?
והכי כאב לי לראות את הכאב שלו, כשאני יודעת שלו יהיה יותר קשה. 
את עצמי אני איכשהו מחזיקה בציפיה שאחזור הביתה סוף סוף. שארגיש שייכת. שלא ישנאו אותי בגלל שאני ישראלית. מחזיקה בציפיה שאחזור הביתה. שאחזור למשפחה שאני אוהבת ללא גבולות. שאחזור לחברים עם מנטליות כמו שלי, שלא יחשבו שחברות זה מאינטרסים, או רק לתקופת זמן מסויימת. מחזיקה בציפייה שאחזור לחיים שלי, לעתיד שלי, לישראל.
אז לו יהיה יותר קשה, הוא נישאר פה באותה מציאות מחורבנת, באותה פנטזיה מנופצת, באותה אמת מרירה ש"ביג אולד פאקינג אמריקה" לא כזאת נחמדה, ובעצם די קרה ובודדה. הוא נישאר פה עם אנשים קרים וחברות מזוייפת. הוא נשאר פה עם עתיד לא ידוע, תמיד לא שייך, תמיד לבד. ואני משאירה אותו פה. 
עמוק בלב שנינו יודעים שגם אם יכולתי לא הייתי נשארת, ואם הייתי יכולה לטוס מחר הייתי עוזבת הכל והולכת. 
אז מה אני יכולה לעשות כדי לשפר את המצב? 
אני יכולה רק לחבק אותו בזמן שעוד נותר לי ולקוות לטוב.

3 תגובות
עוד לילה
13/01/2015 06:01
כבר כמעט חצות, אתה בטח כבר ישן במיטה שלך בפילדלפיה. אני מדמיינת אותך שוכב בנוחות במיטה הגבוהה שבחדר שאתה חולק עם חבריך בקולג'. אתה נושם עמוק ולאט, תת המודע שלך נסחף למעמקיי הים וחלומותיך לא מציאותיים סוחפים אותך איתם. שיערך בטח עוד רטוב כי חזרת לא מזמן מהשיעור האחרון שלך ורק הספקת להתקלח להגיד לי לילה טוב קצר בטלפון ולהשפך על מיטתך. אתה במיטת יחיד גבוהה במיטת קומותיים שעתיים ממני, ואני על המזרון הגדול שלי שנח בלי מסגרת על הרצפה. לא מספיק רחוקים ולא מספיק קרובים. אי אפשר להתחיל להתלונן על המרחק אם אתה רק שעתיים ממני, כי בעוד שבעה חודשים אני אהיה בצד השני של האוקינוס ואז מה נגיד? אני חושבת על החיוך שלך שאני רואה פחות, על המגע הרך של ידיך הגדולות על גבי שאני מרגישה פחות, על שפתיך הרכות כשהן פוגשות בשלי... כמה נהדר היה לפגוש אותך וכמה נורא יהיה להפרד. השארתי לך הודעה נואשת בקול רועד. אני כל כך מתגעגעת,אני כל כך פוחדת, אני כל כך עייפה, אבל הכי הכי... אני כל כך אוהבת אותך.

0 תגובות
שלוש שנים
11/12/2014 02:19
שלוש שנים באמריקה זה מלא זמן. בתחילת השנה הראשונה הרגשתי נורא לבד. הוציאו אותי מהבית שלי, מהמשפחה שלי, מהלב שלי וזרקו אותי לקופסא שעפה 11 שעות, מלאות בבכי, לארצות הברית. רציתי לחזור ללב הקטן והעזוב שלי שנשאר בישראל עם המשפחה ועם הבית. היו ימים שלא רציתי לצאת מהמיטה, והייתי נשארת בחושך לבד בחדר כל היום. אחרי כמה חודשים זה השתפר, הכרתי כמה בנות ישראליות ועוד כמה מארצות אחרות עם סיפור דומה לשלי. הכרתי את חבר שלי, שכמה שזה מביך ותלותי להודות, הציל אותי מלטבוע בדמעות של עצמי מגעגועי אל ליבי. בשנה השנייה זה היה הרבה יותר קל ואפילו כיף לגור פה, למרות שכל החברים שלי עזבו ונשארו איתי רק ידיד וחבר שלי, היה לי כיף. מצאתי את עצמי נהנת מהצופים ומדריכה ותורמת, היה לי פחות קשה בלימודים, חבר שלי תמיד היה במצב רוח מצויין שמאפיין את שכבת י"ב פה באמריקה, חסרי דאגות. נהניתי מכל שנייה. אם זה בפרום, או בצופים, או באוטו עם חבר שלי בדרך הביתה. בית... קראתי למקום הזה בית. הבעיות התחילו עכשיו, בתחילת השנה השלישית. המעבר כבר נהיה ארוך מידי ולא מרגיש יותר כמו חופשה ארוכה. הבן אדם היחיד שגרם לי להרגיש שייכת לאן שהוא במקום השונה הזה עזב ללימודים בעיר אחרת, מבית ספר כבר לא איכפת כי ה"חברים" שיש לי שם לא באמת חברים אלא סתם ידידים ושוב אני לבד, בארץ שונה, מתגעגעת לליבי שנשאר מעבר לאוקינוס בביתי.

0 תגובות
19/11/2014 05:53
החיים שלי
גופי נח במיטתי, דומם כולו חוץ מהחזה שלי שעולה ויורד בקצב יחד עם נשמותיי. זרועותיי נחות לצד גופי, רגליי צמודות אחת לשניה, ראשי על הכרית ופניי אל התקרה. גופי חסר חיים כמעט, רגוע ונינוח, אך מחשבותיי רצות ומתחלפות במהירות מסחררת. אני מנסה שלא לחשוב, מנסה להתרכז בלהרדם. אבל המחשבות חוזרות בכל פעם שאני מנסה להאבק בהן. אני בועטת לימין והן מתחמקות בזריזות וסוטרות לי משמאל, אני זורקת את אגרופי לפנים והמחשבות מתכופפות  ובועטות בבטני. כל נסיון התקפה מצידי נגמר במכה, כל נסיון הגנה נחשל, ומה שנותר לי זה התמונות הנוראיות האלו בראשי, המחשבות הקרות והחשוכות האלה שלא עוזבות אותי, שתופסות אותי מכל כיוון וחונקות אותי. במחשבות לא הצלחתי להאבק אבל אני עדיין מנסה להחזיק את הדמעות בפנים. נמאס לי להרדם בשלולית דמעות. כמו אליסה בארץ הפלאות אני מציפה את החדר בדמעות קרות ומלוחות, טובעת בהן חצי בכוונה. ואין מי שיציל אותי, כי איש לא יודע היכן אבדתי. אני מועדת בין סמטאות מחשבותי הקרות, יחפה ועירומה, רועדת מפחד.

0 תגובות
אולי זה יתפתח
05/11/2014 04:53

לעבור לארץ חדשה זה תמיד סיפור די מסריח ומסובך. אפילו שזו הפעם השביעית שאני עובר דירה, זה עדיין מסריח ומסובך. כל השלב של האריזה ממש לא בשבילי, לקחת את כל הדברים הכי אישיים ואהובים עליי ולשים אותם בקרטונים ענקיים ולשלוח אותם אם איזה שני גברים שריריים במשאית שתיקח אותם לספינה ענקית עם עוד מיליון קרטונים אחרים עם חיים אחרים של אנשים אחרים ולקוות שהספינה לא תתבע. ובכלל, איך אני יכול להחליט איזה שני ספרים אני ארצה לקרוא במשך החודשים הקרובים ומי אמר ששני ספרים זה מספיק לחודשים האלו? אבא שלי אמר.

כשעברנו בפעם הרביעית מבסיס אחד נידח בדרום לבסיס נידח עוד יותר אבא החליט שנסע לטיול באיטליה בזמן שמארגנים לנו את הדירה (הכי קטנה) בשיכון משפחות. הוא אמר שבגלל שהוא לא רוצה ללכת עם יותר ממזוודה לכל אחד מאיתנו אני צריך לבחור רק שני ספרים לחודש ושזה אמור להספיק כי נעשה סקי רוב הזמן. זה לא היה מספיק, את הספר הראשון גמרתי בטיסה לאיטליה ואת השני בנסיעה משדה התעופה למלון. אבל לאבא זה היה נוח, ובגלל "שמעבר מבית לבית ומבסיס לבסיס לא מסובך יותר מחופשה לאיטליה" כמו שאבא טען, אני הורשתי לסחוב איתי רק שני ספרים.

אבל הפעם אנחנו לא עוברים רק לעוד איזה בסיס נידח, אנחנו עוברים לארצות הברית. יונייטד פאקינג סטייט כמו שהאמריקאים אומרים. שם אוכלים ברייקפסט ובראנץ' ולא ארוחות בוקר. שם שותים פראפוצ'ינו בסטארבקס ולא נס קפה בסלון. שם אני אהיה פנגווין באמצע הג'ונגל, או במילים אחרות- השונה.

הבטחתי לעצמי שלא אשנה כמה דברים:

  1. תאריך הגיוס שלי לא משתנה. גם אם התפקיד של אבא יהיה ארוך יותר משנה, אני חוזר ומתגייס

  2. אני לא מתעסק בסמים. לא מעניין או מושך אותי כל החשיש וסמי המסיבות שכולם עושים באמריקה.


אני שונא שדות תעופה. הם צפופים ורועשים ומלאים בחנויות מיותרות, סתם מסחטות כסף. אני יושב באיזה בית קפה קטן עם האוזניות באוזניים כשהמוזיקה מפוצצת את האוזניים שלי, את הספר הפתוח שבידי כבר הפסקתי לקרוא ורק בהיתי בדפים. יש שתי כוסות קפה על השולחן אחת ריקה והשניה חצי מלאה אבל הקפה כבר קר אז ויתרתי עליו. אני פה כבר חמש שעות רק מחכה באיזור של הדיוטי פרי, הטיסה הייתה אמורה להיות לפניי כמה שעות אבל נדחתה בגלל חוסר מקום במטוס, לאומת כל שאר הנוסעים המבוגרים יותר שבמטוס אותי לא משדרגים למחלקה ראשונה או למחלקת עסקים, רק לתיירים פלוס.

הטיסה בעוד שעה. אבא ישן בכיסא לצידי כשראשו נח על כתפו. אני סוגר את הספר, מוותר עליו כבר לגמרי, מוציא כמה שקלים אחרונים שנשארו לי וקונה שוקולד פרה במילוי תות. אולי לא בא לי לעבור לארצות הברית כי אין שם שוקולד במילוי תות. או אולי כי סתם נמאס לי. נשארו לי כמה מטבעות ישראליים מהעודף של השוקולד ושטר של עשרים. דולרים יש לי מספיק.

כשסבתא שמעה שאבא ואני עוברים שוב היא לא הגיבה, אבל כשאמרנו לה שאנחנו עוברים לאמריקה היא הסתכלה עלינו במבט של שמחה ודאגה מעורבבים. סבא לעומתה אפילו לא הסיט את מבטו מהטלויזיה, וחלק בתוכי קיווה שגם סבתא תגיב כך.

חודש לפניי הטיסה גילו אצל סבתא גידול במוח ומאז היא לא עזבה את בית החולים ואני ישבתי לצידה, אבוד במחשבה שכשאעזוב כנראה שלא אראה אותה שוב.

המקום שלי במטוס לא נוראי, אני במעבר ולידי יושבת אישה דתיה שחייכה אלי כשהתישבתי במקומי. המזודה שלי כבר עמוק בבטן המטוס ויש לי רק את תיק הגב שלי. הנחתי אותו ליד רגלי, הכנסתי את האוזניות לאוזניי והפעלתי את המוזיקה. אחת הדיילות ביקשה ממני לכבות את הטלפון לפני ההמראה אבל לא כיביתי רק עשיתי בכאילו. בכל מקרה מותר להשתמש בו אחרי ההמראה, אני אפעיל שוב את המוזיקה כשהיא תלך להגיש שתייה לנוסעים. סרטון הבטיחות מופעל בטלויזיה הקטנה שבגב המושב שלפני, אך אני לא מסתכל. כבר ראיתי אותו עשרות פעמים. אחרי ההמראה אני מפעיל שוב את המוזיקה ומנסה להרדם.

1 תגובות
יש עתיד?
24/10/2014 03:30
אולי לעבור לאמריק עשה לי קצת שינוי חשיבה.
אולי פתאום שמתי לב שלא חיבים לחיות כמו שחיים בישראל
לטוב ולרע
אבל כרגע אני רואה בעיקר את הרע
כי נכון, כולנו גדלנו במלחמות,
וכולנו יצאתי די בסדר.
אני גדלתי בכמה אירועים
אינטיפאדת אל-אקצא
מלחמת לבנון השניה
מבצע עופרת יצוקה
מבצע עמוד ענן
מבצע צוק איתן
ועוד כל מיני פיגועים "קטנים" 
ואולי לגור פה באמריקה לאיזה שנתים נתן לי את נקודת המבט האמריקאית
של ביטחון
אז נכון, אולי לא ממש בא לי לגור פה לנצח
ואני חוזרת לארץ בסוף השנה
ואני כניראה לא אגדל את הילדים שלי בחו"ל
אבל יש איזו צביטה קטנה בלב שבישראל מלחמות זה נורמלי
וכל ילד יודע להיכנס לממ"ד או למקלט בזמן
או להשכב על הרצפה עם ידיים על הראש
אבל לא בא לי
ככה ההורים שלי גדלו,
ככה אני גדלתי,
וככה כניראה גם הילדים שלי יגדלו.
כי זה לא ישתנהת א כל כך מהר.
זה כבר ככה מאז קום המדינה.
למרות שאסו לותר
וחייבים להשאר אופטימים,
קשה לי לראות עתיד טוב יותר.
4 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS

Get a tattoo
Attend my parents' funeral
Travel alone
Write a book
Learn to play an instrument
Make a difference

Do I Want To Know-Arctic Moneys
Heroes-Manz Zelmerlow
Under The Bridge-Red Hot Chilli Peppers
Are You Mine-Arctic Moneys
Take Me To Church-Hozier